יום חמישי, 2 בפברואר 2017

בשלח: סודו של המטה

גיבורי יציאת מצרים מוכרים וידועים לכל: החל ממשה ואהרון מצד האחד ופרעה מצד שני, וכמובן, מעל כולם, הקב"ה אשר הוציאנו ממצרים בעצמו, הוא ולא מלאך הוא ולא שרף. 
במקביל לגיבורים האנושיים והגיבור האלוקי ישנו גם גיבור נוסף, דומם, אבל נוכח מאוד בכל שלבי הגאולה, המטה.
את המטה פגשנו לראשונה בכתובים כאשר משה הופך אותו לנחש לעיני בני ישראל על-מנת שיאמינו לו שהוא השליח הנבחר להוציאם ממצרים. מופת מעין זה עושים משה ואהרון גם בפני פרעה.
נוכחותו המרכזית נראית כמובן במכות מצרים: דם צפרדע כינים, ברד וארבה.
ומה היה תפקיד המטה בקריעת ים סוף? התשובה הפשוטה היא לומר שבאמצעות המטה משה חצה את הים לשניים אלא שקריאה מדוייקת מגלה בדיוק את ההפך.
ה' מצווה את משה:
וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ וְיָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה (שמות יד,טו-טז).
מסביר המדרש:
... כָּךְ אָמְרוּ הַמִּצְרִיִּים לֹא הָיָה יָכוֹל משֶׁה לַעֲשׂוֹת כְּלוּם אֶלָּא בַּמַּטֶּה, בּוֹ הִכָּה הַיְאוֹר, בּוֹ הֵבִיא כָּל הַמַּכּוֹת, כֵּיוָן שֶׁבָּאוּ יִשְׂרָאֵל לְתוֹךְ הַיָּם וְהַמִּצְרִיִּים עוֹמְדִים מֵאַחֲרֵיהֶם, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה הַשְּׁלֵךְ אֶת מַטְךָ, שֶׁלֹא יֹאמְרוּ אִלּוּלֵי הַמַּטֶּה לֹא הָיָה יָכוֹל לִקְרֹעַ אֶת הַיָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: הָרֵם אֶת מַטְךָ. (שמות רבה,כא,ט)

הכלי יקר מסביר במקום שהמטה הוא בעצם אצבע אלוקים ולכן המכות שכונו אפילו ע"י החרטומים כאצבע אלוקים, נעשו על ידו. אך על ים סוף הקב"ה רצה להראות למצרים, לפני סופם הקרב, את היד החזקה שלו. לכן ציווה את משה לסלק את המטה ("הרם" במשמעות "סלק").

המטה ממשיך ללוות את  עם ישראל, ובהמשך הפרשה, הזוהר מקשר את המטה גם לנס שהתרחש במרה באומרו שהעץ שאותו השליך משה למים המרים לא היה אחר מאשר מטהו של משה. ברפידים המטה משמש את משה להוצאת המים מהצורורק כעבור 40 שנה במדבר, ממש לפני כניסתם לארץ, ה' מצווה את משה לדבר אל הסלע ולא להכותו, אך משה מכה עם המטה. על כך נענש ולא נכנס לארץ.

מנין הגיע המטה? ה"ילקוט ראובני" משייך  אותו לענף מעץ הדעת! ה"פרקי דרבי אליעזר" (בפרק מ)  מתאר שרשרת  העברות של המטה, שנברא בערב שבת בין השמשות, מאדם הראשון לחנוך, מחנוך לנח, מנח לאברהם, מאברהם ליצחק, ומשם ליעקב שמסרו ליוסף כשירד מצריימה, ומשמת יוסף, נלקח ע"י פרעה אל בית גנזיו בארמונו. יתרו, שהיה אחד מעבדי פרעה, גנבו ולקחו אליו לביתו ונטעו בגנו ושם לא הצליח אף אדם להוציאו עד שהגיע משה. על כן, משראה יתרו שמשה מצליח לאחוז במטה, נתן לו את ציפורה בתו לאישה והבין שהוא הגואל שם עם ישראל ממצרים. הילקוט שמעוני משלים את התמונה באומרו שמטה זה עתיד להימסר למלך המשיח ואיתו הוא עתיד לרדות באומות העולם שנאמר: "מטה עוזך ישלח ה' מציון" (תהילים קי,ב).


המטה היה אמצעי ששימש כידו הארוכה של משה מחד גיסא (היא אצבע האלוקים האמורה קודם), ומאידך גיסא בא לבטא את העובדה שהניסים לא נעשו ע"י משה עצמו אלא הוא שימש כמטהו ושליחו של הקב"ה.
לכן, בניגוד  לכך  שבחייו של האדם הפרטי שלעת זקנתו נזקק למקל כדי להיטיב ללכת, הרי שעם ישראל נזקק למטה ולאמצעי שבו דווקא בתחילת דרכואך לאחר 40 שנות מדבר על העם היה להבין שאינו זקוק עוד לאמצעי חיצוני כמו המטה אלא בכח פיו ותפילתו לחולל שינוי במציאות. אך משה כנראה לא זיהה שהעם בשל לכך ולכן לא דיבר אל הסלע אלא היכה אותו במטה, וכאמור, על כך נענש.

בכוחה של התפילה-עבודת הלב שהחליפה את המטה כאמצעי מתווך בין האדם לה'- להפוך גזרות קשות
 (סלע) לבשורות טובות ורכות (מים). זהו המסר שעולה מציווי ה'. 

שנתבשר תמיד בבשורות טובות.

*מוקדש בהערכה רבה ללינה בת אורו לרגל יום הולדתה, בברכת שנים רבות של בריאות טובה, שמחה ונחת.