חומש ויקרא, הידוע גם בשם "תורת הקרבנות", מכיל ברובו את כל הפרטים, הדינים והסוגים של הקרבנות אותם הקריבו הכהנים בבית המקדש.מדוע נצטוונו על הקרבתם? כיצד זה הפכה פעולה זו, שהיתה מקובלת בעולם העתיק כחלק מעבודה זרה, למרכיב כה משמעותי ומקודש בתורת ישראל?
המחלוקת המרכזית והידועה לגבי טעם הקרבנות היא בין הרמב"ם לרמב"ן.ע"פ הרמב"ם הקרבנות נועדו להרחיק את האדם מע"ז. המציאות בעולם העתיק היתה שכל התרבויות והעמים מסביב הקריבו קרבנות, לרוב קרבנות אדם, ולכן קשה היה לעקור זאת לגמרי מליבם של ב"י ובמקום לבטל כליל את הנטייה הזו , הקב"ה שינה את ייעודה כך שתופנה למטרות חיוביות. הרמב"ן לעומתו טוען שהקרבנות נועדו לנטוע באדם החוטא את ההכרה שהיה חייב מיתה והקב"ה מאפשר לו לכפר על חטאו ע"י הקרבן שמשמש כתחליף לעונש .אפשר לחדד את המחלוקת בכך שהרמב"ם רואה בקרבנות בעיקר אמצעי להרחקה והרמב"ן רואה בהן תכלית מכפרת.
מכל מקום ניתן בהחלט להסכים, לפי כל הדעות, שהקרבן, כשמו כן הוא, יוצר קירבה עם הקב"ה. החטא יוצר ריחוק ("מחטיא את המטרה") והקרבן מגשר על המרחק ומקרב בין החוטא לבוראו. לאור זאת ניתן להבין מדוע לא נצטווינו להקריב דגים כמובא במדרש:
"בשביל שהם (החיה והעוף) בשר ודם כמו האדם ויוצאין מבטן אימם כמו האדם- מכפרין על האדם,אבל הדגים ביצים הם ויוצאין מהן חיים (ובעופות יש צורך בדגירה)" (תנחומא ויקרא דפוס ויניציה)
מדברי המדרש עולה שהקורבן צריך להיות בעל החיים שקרוב אל האדם ,אל אופיו ואל טבעו במיוחד בכל תחום הקשר והקירבה שבינו לבין דור ההמשך. אצל הדגים היוצאים לאוויר העולם
כביצים, שרק אח"כ הופכים לדגיגים, לא מתקיים כל קשר רגשי של קירבה בינם לבין מולידיהם. לעומתם,בין בעלי החיים והעופות יש לרוב יחסי קירבה עם צאצאיהם וקשרים אלו מתקיימים בעוצמה חזקה יותר כמובן בין האדם לילדיו ומאחר והאדם צריך לחוש כאילו הקריב את עצמו ממילא הקרבן צריך להיות דומה לו וקרוב אליו וכך תתקיים מעין תחושה הכי קרובה להקרבת עצמו (ולא הקרבת עצמו ממש שהיא בכלל ע"ז).
אם נושא הקירבה כה משמעותי מדוע ,אם כן, לא נקרא החומש בשם חומש הקירבה אלא דווקא "ויקרא" ?
רש"י ,בדיבור הראשון בפרשה, מלמד אותנו ש: "לכל הדיברות ולכל האמירות ולכל הציויים קדמה קריאה לשון חיבה" (רש"י ד"ה "ויקרא", ויקרא א,א)
אם הקריאה אל משה היתה לפני כל דיבור עימו , היה עלינו ללמוד זאת עוד בספר שמות בכל המקרים בהם נתגלה אליו ה' ודיבר עימו אך בכל זאת לומדים פרט זה דווקא כאן וזאת כדי לחשוף בפנינו את יחסי הקירבה המיוחדים שהיו את משה והקב"ה ומכאן מסר לכל אדם באשר הוא שישאף להגיע לקירבה שכזו עם קונו.הקרבנות אמנם יוצרים קירבה אך האידאל הוא לא להזדקק להם אלא להגיע למדרגת הקירבה והאינטימיות של "ויקרא" כמו זו שהיתה בין ה' למשה.
שם הספר הוא אם כן קריאת כיוון לכל אדם בישראל שישאף להגיע לקירבה לאביו שבשמיים אם ע"י עבודת הקרבנות בזמן המקדש ואם ע"י התחליף- עבודת הלב-התפילה , ובוודאי שע"י קיום התורה והמצוות.
המחלוקת המרכזית והידועה לגבי טעם הקרבנות היא בין הרמב"ם לרמב"ן.ע"פ הרמב"ם הקרבנות נועדו להרחיק את האדם מע"ז. המציאות בעולם העתיק היתה שכל התרבויות והעמים מסביב הקריבו קרבנות, לרוב קרבנות אדם, ולכן קשה היה לעקור זאת לגמרי מליבם של ב"י ובמקום לבטל כליל את הנטייה הזו , הקב"ה שינה את ייעודה כך שתופנה למטרות חיוביות. הרמב"ן לעומתו טוען שהקרבנות נועדו לנטוע באדם החוטא את ההכרה שהיה חייב מיתה והקב"ה מאפשר לו לכפר על חטאו ע"י הקרבן שמשמש כתחליף לעונש .אפשר לחדד את המחלוקת בכך שהרמב"ם רואה בקרבנות בעיקר אמצעי להרחקה והרמב"ן רואה בהן תכלית מכפרת.
מכל מקום ניתן בהחלט להסכים, לפי כל הדעות, שהקרבן, כשמו כן הוא, יוצר קירבה עם הקב"ה. החטא יוצר ריחוק ("מחטיא את המטרה") והקרבן מגשר על המרחק ומקרב בין החוטא לבוראו. לאור זאת ניתן להבין מדוע לא נצטווינו להקריב דגים כמובא במדרש:
"בשביל שהם (החיה והעוף) בשר ודם כמו האדם ויוצאין מבטן אימם כמו האדם- מכפרין על האדם,אבל הדגים ביצים הם ויוצאין מהן חיים (ובעופות יש צורך בדגירה)" (תנחומא ויקרא דפוס ויניציה)
מדברי המדרש עולה שהקורבן צריך להיות בעל החיים שקרוב אל האדם ,אל אופיו ואל טבעו במיוחד בכל תחום הקשר והקירבה שבינו לבין דור ההמשך. אצל הדגים היוצאים לאוויר העולם
כביצים, שרק אח"כ הופכים לדגיגים, לא מתקיים כל קשר רגשי של קירבה בינם לבין מולידיהם. לעומתם,בין בעלי החיים והעופות יש לרוב יחסי קירבה עם צאצאיהם וקשרים אלו מתקיימים בעוצמה חזקה יותר כמובן בין האדם לילדיו ומאחר והאדם צריך לחוש כאילו הקריב את עצמו ממילא הקרבן צריך להיות דומה לו וקרוב אליו וכך תתקיים מעין תחושה הכי קרובה להקרבת עצמו (ולא הקרבת עצמו ממש שהיא בכלל ע"ז).
אם נושא הקירבה כה משמעותי מדוע ,אם כן, לא נקרא החומש בשם חומש הקירבה אלא דווקא "ויקרא" ?
רש"י ,בדיבור הראשון בפרשה, מלמד אותנו ש: "לכל הדיברות ולכל האמירות ולכל הציויים קדמה קריאה לשון חיבה" (רש"י ד"ה "ויקרא", ויקרא א,א)
אם הקריאה אל משה היתה לפני כל דיבור עימו , היה עלינו ללמוד זאת עוד בספר שמות בכל המקרים בהם נתגלה אליו ה' ודיבר עימו אך בכל זאת לומדים פרט זה דווקא כאן וזאת כדי לחשוף בפנינו את יחסי הקירבה המיוחדים שהיו את משה והקב"ה ומכאן מסר לכל אדם באשר הוא שישאף להגיע לקירבה שכזו עם קונו.הקרבנות אמנם יוצרים קירבה אך האידאל הוא לא להזדקק להם אלא להגיע למדרגת הקירבה והאינטימיות של "ויקרא" כמו זו שהיתה בין ה' למשה.
שם הספר הוא אם כן קריאת כיוון לכל אדם בישראל שישאף להגיע לקירבה לאביו שבשמיים אם ע"י עבודת הקרבנות בזמן המקדש ואם ע"י התחליף- עבודת הלב-התפילה , ובוודאי שע"י קיום התורה והמצוות.
