יום חמישי, 2 בפברואר 2017

בשלח: סודו של המטה

גיבורי יציאת מצרים מוכרים וידועים לכל: החל ממשה ואהרון מצד האחד ופרעה מצד שני, וכמובן, מעל כולם, הקב"ה אשר הוציאנו ממצרים בעצמו, הוא ולא מלאך הוא ולא שרף. 
במקביל לגיבורים האנושיים והגיבור האלוקי ישנו גם גיבור נוסף, דומם, אבל נוכח מאוד בכל שלבי הגאולה, המטה.
את המטה פגשנו לראשונה בכתובים כאשר משה הופך אותו לנחש לעיני בני ישראל על-מנת שיאמינו לו שהוא השליח הנבחר להוציאם ממצרים. מופת מעין זה עושים משה ואהרון גם בפני פרעה.
נוכחותו המרכזית נראית כמובן במכות מצרים: דם צפרדע כינים, ברד וארבה.
ומה היה תפקיד המטה בקריעת ים סוף? התשובה הפשוטה היא לומר שבאמצעות המטה משה חצה את הים לשניים אלא שקריאה מדוייקת מגלה בדיוק את ההפך.
ה' מצווה את משה:
וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ וְיָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה (שמות יד,טו-טז).
מסביר המדרש:
... כָּךְ אָמְרוּ הַמִּצְרִיִּים לֹא הָיָה יָכוֹל משֶׁה לַעֲשׂוֹת כְּלוּם אֶלָּא בַּמַּטֶּה, בּוֹ הִכָּה הַיְאוֹר, בּוֹ הֵבִיא כָּל הַמַּכּוֹת, כֵּיוָן שֶׁבָּאוּ יִשְׂרָאֵל לְתוֹךְ הַיָּם וְהַמִּצְרִיִּים עוֹמְדִים מֵאַחֲרֵיהֶם, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה הַשְּׁלֵךְ אֶת מַטְךָ, שֶׁלֹא יֹאמְרוּ אִלּוּלֵי הַמַּטֶּה לֹא הָיָה יָכוֹל לִקְרֹעַ אֶת הַיָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: הָרֵם אֶת מַטְךָ. (שמות רבה,כא,ט)

הכלי יקר מסביר במקום שהמטה הוא בעצם אצבע אלוקים ולכן המכות שכונו אפילו ע"י החרטומים כאצבע אלוקים, נעשו על ידו. אך על ים סוף הקב"ה רצה להראות למצרים, לפני סופם הקרב, את היד החזקה שלו. לכן ציווה את משה לסלק את המטה ("הרם" במשמעות "סלק").

המטה ממשיך ללוות את  עם ישראל, ובהמשך הפרשה, הזוהר מקשר את המטה גם לנס שהתרחש במרה באומרו שהעץ שאותו השליך משה למים המרים לא היה אחר מאשר מטהו של משה. ברפידים המטה משמש את משה להוצאת המים מהצורורק כעבור 40 שנה במדבר, ממש לפני כניסתם לארץ, ה' מצווה את משה לדבר אל הסלע ולא להכותו, אך משה מכה עם המטה. על כך נענש ולא נכנס לארץ.

מנין הגיע המטה? ה"ילקוט ראובני" משייך  אותו לענף מעץ הדעת! ה"פרקי דרבי אליעזר" (בפרק מ)  מתאר שרשרת  העברות של המטה, שנברא בערב שבת בין השמשות, מאדם הראשון לחנוך, מחנוך לנח, מנח לאברהם, מאברהם ליצחק, ומשם ליעקב שמסרו ליוסף כשירד מצריימה, ומשמת יוסף, נלקח ע"י פרעה אל בית גנזיו בארמונו. יתרו, שהיה אחד מעבדי פרעה, גנבו ולקחו אליו לביתו ונטעו בגנו ושם לא הצליח אף אדם להוציאו עד שהגיע משה. על כן, משראה יתרו שמשה מצליח לאחוז במטה, נתן לו את ציפורה בתו לאישה והבין שהוא הגואל שם עם ישראל ממצרים. הילקוט שמעוני משלים את התמונה באומרו שמטה זה עתיד להימסר למלך המשיח ואיתו הוא עתיד לרדות באומות העולם שנאמר: "מטה עוזך ישלח ה' מציון" (תהילים קי,ב).


המטה היה אמצעי ששימש כידו הארוכה של משה מחד גיסא (היא אצבע האלוקים האמורה קודם), ומאידך גיסא בא לבטא את העובדה שהניסים לא נעשו ע"י משה עצמו אלא הוא שימש כמטהו ושליחו של הקב"ה.
לכן, בניגוד  לכך  שבחייו של האדם הפרטי שלעת זקנתו נזקק למקל כדי להיטיב ללכת, הרי שעם ישראל נזקק למטה ולאמצעי שבו דווקא בתחילת דרכואך לאחר 40 שנות מדבר על העם היה להבין שאינו זקוק עוד לאמצעי חיצוני כמו המטה אלא בכח פיו ותפילתו לחולל שינוי במציאות. אך משה כנראה לא זיהה שהעם בשל לכך ולכן לא דיבר אל הסלע אלא היכה אותו במטה, וכאמור, על כך נענש.

בכוחה של התפילה-עבודת הלב שהחליפה את המטה כאמצעי מתווך בין האדם לה'- להפוך גזרות קשות
 (סלע) לבשורות טובות ורכות (מים). זהו המסר שעולה מציווי ה'. 

שנתבשר תמיד בבשורות טובות.

*מוקדש בהערכה רבה ללינה בת אורו לרגל יום הולדתה, בברכת שנים רבות של בריאות טובה, שמחה ונחת.

יום שבת, 14 בנובמבר 2015

ויצא: לשם המטרה

פרשת ויצא נעה בין שני קטבים של יציאות: יציאה ראשונה של יעקב  חרנה בברחו מאחיו המבקש את נפשו ובחפשו את הכלה המיועדת, והיציאה השניה כעבור עשרים שנה בברחו מלבן חמיו שרימה ועשק אותו פעם אחר פעם. 

שתי היציאות הללו מלוות בהתגלות של ה' ומלאכיו, אשר בעקבותיהן יעקב נותן שם למקום ההתגלות. בתחילת הפרשה השם הניתן הוא בית אל ובסופה- מחניים.
מה עומד מאחורי השמות השונים המייצגים לכאורה חווייה דומה?
ניתן לומר שההבדל הוא מצבו הנפשי-פנימי של יעקב. הנושא הבוער בקרבו של יעקב הרווק הבורח מאחיו ועוזב את ביתו הוא אילוץ הבריחה והפרידה מן ה"בית", ולכן המקום נקרא: בית אל. לעומת זאת, יעקב הנשוי עם אחד עשר בנים ובת, עבדים, שפחות ומקנה מוטרד מעניין אחר: ניהול המחנה או שמא יש לומר המחנות כפי שהוא אומר בדבריו לאחיו עשיו ("ועתה הייתי לשני מחנות") ולכן השם - מחניים. השמות אם כן, מבטאים את הנושאים המטרידים ומעסיקים את יעקב.

התורה מפרשת לכל אחד מהבנים שנולדו ליעקב את הטעם לבחירת שמו. ראובן, בכור הבנים, מקבל את שמו "כי ראה ה' בעניי כי עתה יאהבני אישי" (בראשית כט,לב).
לאה מבטאת בשם זה את רחשי ליבה ומאווייה לזכות באהבת בעלה לאחר שילדה לו את בנו בכורו. רש"י מביא את הגמרא במסכת ברכות הנותנת טעם נוסף לשמו של ראובן וזו לשונו:
"...ראו מה בין בני לבין חמי שמכר הבכורה ליעקב וזה לא מכרה ליוסף- ולא ערער עליו ולא עוד שלא ערער עליו אלא שביקש להוציאו מן הבור". (רש"י,שם)

הגאון מוילנא מקשה על דברי הגמרא שהביא רש"י, שכן לא ברור מדוע יש צורך לתת הסבר נוסף לשמו של ראובן לאחר שכבר נתפרש בפשט הפסוקים הטעם לשמו. הגר"א מסביר שהטעם שהובא בתורה לשמו של ראובן ניתן לאחר לידתו ולא לפניה, כפי שהיה עם כל שאר השבטים וממילא אפשר להביא יותר מטעם אחד לשמו.
אפשר להרחיב את הדברים על יסוד דברי מדרש תנחומא :
"שלשה שמות נקראו לו לאדם: אחד מה שקוראים לו אביו ואמו, ואחד מה שקוראין לו בני אדם, ואחד מה שקונה הוא לעצמו, טוב מכולן מה שקונה הוא לעצמו" (תנחומא ויקהל, לה)
טעם השם הראשון ("ראה ה' בעניי")  ניתן לו ע"י אימו עם לידתו וביטא את תקוותיה הכמוסות, השם ראובן הוא השם שקוראין לו בני האדם והשם שהוא קנה לעצמו ע"פ מעשיו הוא מה שמביא רש"י - השם הטוב שזכה בו ראובן בזכות שלא קינא באח שזכה להעדפה, יוסף, ואף ביקש להצילו - טעם שמתברר בדיעבד, הרבה לאחר לידתו.

שם האדם הוא שורש נשמתו, והדבר רמוז בכך שהאותיות הפנימיות של המילה נשמה הן "שמ". משמעות נוספת למילה שם היא מטרה, כמו שאומרים: לשם שמים- למטרה שמיימית, גבוהה.
רחשי הלב והנושאים שהטרידו את לאה ויעקב הם אלו שקיבעו את השמות הנבחרים. אם לא זכה האדם או המקום אזי השם שניתן כייעוד עשוי להיות שונה ואף מנוגד למה שקורה בפועל (כדוגמת לבן שכל אופיו ומעשיו נוטים דווקא אל הצד השחור והאפל של האופי האנושי) ואם זכה האדם- יש תאימות בין השם הטוב שייחלו לו הוריו לבין מעשיו, ואז ממילא זוכה האדם למימוש הייעוד שהיה אצור בו ע"פ ראיית הוריו.

יום שבת, 31 באוקטובר 2015

חיי שרה: אשרי המשתדל

פעם אחר פעם הבטיח הקב"ה לאברהם שזרעו ירש את ארץ כנען, ובכל זאת, כאשר שרה רעייתו הולכת לעולמה אין הוא דורש מה' לקיים במקצת מהבטחותיו אלא פועל בכל הדרכים האפשריות על מנת לקנות עבורה בכסף מלא חלקת קבר. מה פשר התנהגות זו? מדוע אינו דורש במפגיע לקבל את שהובטח לו?

כידוע, אברהם אבינו הוא אבי המאמינים. אין בליבו ספק שההבטחות של ה' יקוימו, ועל כן מעיד עליו הכתוב: 
"וְהֶאֱמִן בַּה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה" (בראשית טו,ו) . כל פעולותיו של אברהם נעשות מתוך נקודת מוצא זו. דווקא מתוך האמונה הזו הוא מבין שכדי לממש את ההבטחות, עליו לעשות פעולות השתדלות מצד עצמו כמאמר חז"ל "אין סומכין על הנס" - אבל מאמינים בה' שיעזור כשצריך. מסיבה זו הוא יורד למצרים בימי הרעב ולא מתרעם על כך שההבטחות של ה' אליו עדיין לא מתקיימות. רכישת הקרקע מבני חת אינה דבר של מה בכך. יתכן שמהלך זה לא היה צולח וללא ספק היתה כאן סיעתא דשמיא שעזרה לאברהם. מכל מקום, מתווה לנו אברהם את דרכו של האדם המאמין: האדם שעושה ומשתדל מלמטה ומאמין שגם מלמעלה יסייעו בידו לעשות ולממש את שאיפותיו.
בדבריו של אברהם לאליעזר כשהוא שולח אותו למצוא אישה לבנו יצחק מגולמת האמונה המלאה של אבי המאמינים בדרך הזו:
"ה' אֱלֹקי הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי וּמֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי וַאֲשֶׁר דִּבֶּר-לִי וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע-לִי לֵאמר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ הַזּאת הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִשָּׁם"(בראשית כד,ז)
מתוך הבנה זו יתבררו גם מעשיו של אליעזר בבואו לחרן. כל תפילותיו והסימנים שביקש מאת ה' לא באו מתוך חוסר אמונה בהבטחת אברהם ש"יהיה בסדר", נהפוך הוא: בגלל שאליעזר יודע שמונחת בכיסו הבטחה מאברהם לאפשרות להצליח במשימה, הוא מבין שעליו לעשות מעשים ופעולות מצד עצמו כדי לגרום לה להתממש. משום כך הוא מבקש סימנים שקשורים עניינית למושא חיפושיו: הוא מבקש סימנים שיבטיחו שהאישה שהוא מחפש ליצחק אכן תהיה בעלת המידות הנאצלות שמחפש אברהם ליצחק בנו: כבוד לכל אדם, הכנסת אורחים וזריזות כמו גם יושר,הגינות ורוחב לב.
את כל אלה מוצא אליעזר ברבקה שעומדת במבחן הסימנים ומכאן קצרה הדרך להבאתה חזרה אל ארץ כנען להיות לרעייתו של יצחק ולממשיכת דרכה של שרה אימו.

האדם המאמין צריך לדעת שאמונתו נמדדת במעשיו. ככל שהוא מאמין בסיוע מלמעלה כך עליו להתאמץ כדי להביא סיוע זה לכדי מימוש, וכהמשך אחר למאמר המשנה : "אם אין אני לי- מי לי"(אבות א,יד). אפשר גם לומר :"וכאשר אני לי- ה' יהיה בעזרי"...

יום חמישי, 8 באוקטובר 2015

לך לך - טובים השניים

הקריאה בפרשת "לך לך" מעמידה באופן טבעי גיבור מרכזי אחד במוקד ההתרחשויות -אברהם אבינו: אבי המאמינים באל אחד ,הראשון להתגייר, הראשון לעלות לא"י,הראשון למול את עצמו, ומי שבעצם עמד בעשרה נסיונות קשים במיוחד ויכל להם. האמנם היה אברהם לבדו במערכה הזו? ובכן, כמובן שיש להעמיד את אשתו לצידו , "עזר כנגדו" , אך בכל זאת אלוקים מתגלה רק אליו ומצווה רק אותו ואשתו כביכול מחרה-מחזיקה אחריו, רעיה נאמנה אבל לכאורה נמצאת בצל  "הִנֵּה בָאֹהֶל"(בראשית יח,ט)  .עיון קצת עמוק יותר יכול להעמיד את הדברים באור קצת שונה.

שם הפרשה נגזר כמובן מפתח דבריו של ה' לאברהם אך מדוע יש צורך בכפל הלשון  "לך- לך" ? רש"י הקדוש מביא כדרכו פירוש תמציתי ופרגמטי- "להנאתך ולטובתך" .לענ"ד ניתן לפרש את "לך לך" גם באופן נוסף:
יש כאן שניים שהולכים, אברהם מחד ושרה מאידך- שניהם מאמינים בה' ובכל זאת כל אחד יוצא אל המסע עם תפיסות קצת שונות שהולכות ומתחדדות עם השנים וכרגע נראות זהות לחלוטין. הפערים וההבדלים בין השניים יבואו לידי ביטוי למשל ביחס השונה להגר ולישמעאל אך כבר בשלב זה נוטעת התורה את הרמז לכך שיש כאן שניים שיוצאים אל המסע המופלא של הבאת העולם כולו להכרה שיש בורא לעולם, אל אחד מעל כולם ועל כן "לך לך"-כפילות, 2 הולכים, יד ביד ועין בעין ובכל זאת שני גופים נפרדים ולכן דברים שרואים מכאן (אברהם) לא תמיד רואים משם (שרה).

בסוף הפרשה, הקב"ה מתגלה אל אברהם כשהוא בן 99 ומודיע לו על שינויי שמו ושם אשתו ועל ברית המילה וכמובן גם מבשר לו על...הולדת בנו בקרוב. בנקודה זו צפה אל פני השטח באופן מובהק שותפות הגורל של שני בני הזוג והיטיב לסכם זאת הרש"ר הירש (בראשית י"ז,ט"ז) וז"ל:
"עד כה, כביכול,נכרתה הברית רק עם אברהם ורק מין הזכר נזכר בה-כגורם בברית הזאת. עתה הוא מזכיר את שרה,והנה היא שווה לו במעלה וחשיבות. שרה היא הגורם השני-החשוב לא פחות-בהבטחת הברית הזאת. וכדרך שמעלת אברם נקבעה ע"י שינוי שמו כן גם מעלת שרי. אברם היה לאברהם-ושרי היתה לשרה."

עולה מיד השאלה, מדוע בפתחה של פרשת וירא שוב מגיעים המלאכים שאמנם באו לכמה שליחויות אך אחת מהן- לבשר על הולדת יצחק. הלא אברהם נתבשר על כך! לענ"ד יש לומר שהבשורה שלהם נועדה לשרה ולא לאברהם שיודע על כך. אלוקים יודע שעל עניין מהותי שכזה יש לבשר ישירות ולא די לבשר לאברהם (אברהם כמובן לא יכול לבשר לאשתו כי דברי נבואה שניתנו ליחידים אסור שיועברו לאף אחד אחר) ולכן הקב"ה מתגלה גם אל שרה (דרך המלאכים) ומבשר לה על כך.

המסר העולה מן הדברים הוא שאברהם ושרה נמצאים כאן במסע משותף של נסיונות וייעודים ואף על פי שהדיבור נעשה עם אברהם ולא עם שרה , הרי ששרה שותפה מלאה לכל המתרחש ולעתים אף נמצאת במדרגה גבוהה יותר מאברהם כפי שיתברר בפרשת וירא:" כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ" וראו דברי רש"י המופלאים במקום:  "למדנו  שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות"!!

כל אחד מאיתנו המצוי בזוגיות ובשותפות גורל עם רעייתו חייב לזכור שכל המסלול שלהם הוא משותף, גם ברגעים הקלים וגם בקשים, על שני הצדדים לראות עצמם כשני צידיו של מטבע אחד וממילא השותפות וההכרה בשוויון בין שני בני הזוג הם אשר יהוו ערובה לכך שדור ההמשך יוביל הלאה את מפעל חייהם וימשיך הלאה בהגשמת ייעודם בעולם.

יום רביעי, 16 בספטמבר 2015

ויקרא: תורת ההתקרבות

חומש ויקרא, הידוע גם בשם "תורת הקרבנות", מכיל ברובו את כל הפרטים, הדינים והסוגים של הקרבנות אותם הקריבו הכהנים בבית המקדש.מדוע נצטוונו על הקרבתם? כיצד זה הפכה פעולה זו, שהיתה מקובלת בעולם העתיק כחלק מעבודה זרה, למרכיב כה משמעותי ומקודש בתורת ישראל? 

המחלוקת המרכזית והידועה לגבי טעם הקרבנות היא בין הרמב"ם לרמב"ן.ע"פ הרמב"ם הקרבנות נועדו להרחיק את האדם מע"ז. המציאות בעולם העתיק היתה שכל התרבויות והעמים מסביב הקריבו קרבנות, לרוב קרבנות אדם, ולכן קשה היה לעקור זאת לגמרי מליבם של ב"י ובמקום לבטל כליל את הנטייה הזו , הקב"ה שינה את ייעודה כך שתופנה למטרות חיוביות. הרמב"ן לעומתו טוען שהקרבנות נועדו לנטוע באדם החוטא את ההכרה שהיה חייב מיתה והקב"ה מאפשר לו לכפר על חטאו ע"י הקרבן שמשמש כתחליף לעונש .אפשר לחדד את המחלוקת בכך שהרמב"ם רואה בקרבנות בעיקר אמצעי להרחקה והרמב"ן רואה בהן תכלית מכפרת. 
מכל מקום ניתן בהחלט להסכים, לפי כל הדעות, שהקרבן, כשמו כן הוא, יוצר קירבה עם הקב"ה. החטא יוצר ריחוק ("מחטיא את המטרה") והקרבן מגשר על המרחק ומקרב בין החוטא לבוראו. לאור זאת ניתן להבין מדוע לא נצטווינו להקריב דגים כמובא במדרש: 
"בשביל שהם (החיה והעוף) בשר ודם כמו האדם ויוצאין מבטן אימם כמו האדם- מכפרין על האדם,אבל הדגים ביצים הם ויוצאין מהן חיים (ובעופות יש צורך בדגירה)" (תנחומא ויקרא דפוס ויניציה) 
מדברי המדרש עולה שהקורבן צריך להיות בעל החיים שקרוב אל האדם ,אל אופיו ואל טבעו במיוחד בכל תחום הקשר והקירבה שבינו לבין דור ההמשך. אצל הדגים היוצאים לאוויר העולם
כביצים, שרק אח"כ הופכים לדגיגים, לא מתקיים כל קשר רגשי של קירבה בינם לבין מולידיהם. לעומתם,בין בעלי החיים והעופות יש לרוב יחסי קירבה עם צאצאיהם וקשרים אלו מתקיימים בעוצמה חזקה יותר כמובן בין האדם לילדיו ומאחר והאדם צריך לחוש כאילו הקריב את עצמו ממילא הקרבן צריך להיות דומה לו וקרוב אליו וכך תתקיים מעין תחושה הכי קרובה להקרבת עצמו (ולא הקרבת עצמו ממש שהיא בכלל ע"ז). 
אם נושא הקירבה כה משמעותי מדוע ,אם כן, לא נקרא החומש בשם חומש הקירבה אלא דווקא "ויקרא" ? 
רש"י ,בדיבור הראשון בפרשה, מלמד אותנו ש: "לכל הדיברות ולכל האמירות ולכל הציויים קדמה קריאה לשון חיבה" (רש"י ד"ה "ויקרא", ויקרא א,א) 
אם הקריאה אל משה היתה לפני כל דיבור עימו , היה עלינו ללמוד זאת עוד בספר שמות בכל המקרים בהם נתגלה אליו ה' ודיבר עימו אך בכל זאת לומדים פרט זה דווקא כאן וזאת כדי לחשוף בפנינו את יחסי הקירבה המיוחדים שהיו את משה והקב"ה ומכאן מסר לכל אדם באשר הוא שישאף להגיע לקירבה שכזו עם קונו.הקרבנות אמנם יוצרים קירבה אך האידאל הוא לא להזדקק להם אלא להגיע למדרגת הקירבה והאינטימיות של "ויקרא" כמו זו שהיתה בין ה' למשה. 
שם הספר הוא אם כן קריאת כיוון לכל אדם בישראל שישאף להגיע לקירבה לאביו שבשמיים אם ע"י עבודת הקרבנות בזמן המקדש ואם ע"י התחליף- עבודת הלב-התפילה , ובוודאי שע"י קיום התורה והמצוות.

האזינו: סוד האיזון בין שמים לארץ

"עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים... יָקוּם דָּבָר" (דברים יט,טו)- ולכן בסוף נאומו הארוך של משה רבנו הוא מבקש למצוא עדים שיתקיימו ויעידו על דברי התוכחה הקשים שלו שהוטחו כלפי עם ישראל במשך שלושים ושישה ימים, מר"ח שבט ועד יום מותו.

בבוחרו בעדים- השמים והארץ-הוא מזהיר את בני ישראל-"הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ" (דברים ל,יט) ואף פונה ישירות אל העדים באומרו - הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי דברים,לב,א). אך האם השמים והארץ אכן יכולים להעיד ולדבר? בפשטות, מובן שלא. הרי הם לא בני אנוש ופה אין להם. אז מה אם כן בא לומר משה בבוחרו בהם כעדים?

כדי לענות על כך נחזור אחורה אל הפסוק הפותח את התורה:
בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ (בראשית,א,א)

גם כאן מככבים השמים והארץ בתור לכאורה הראשונים להיברא! ויש לשאול- באיזה יום נבראו השמים והארץ ? הלא ביום הראשון נברא בכלל האור (הגנוז לצדיקים) , בשני הרקיע, רק בשלישי נתגלה הים ונחשפה היבשה והדשאים וכן הלאה ,אז מדוע בחרה התורה להזכיר את השמים והארץ כבר בפסוק הפותח?

מובן שיש לומר ולבאר שהשמים והארץ המובאים בתחילת התורה הינם שם כולל לשתי ישויות הקיימות במציאות: השמים- המציאות הרוחנית, הארץ- המציאות הגשמית. בכל אשר נפנה בעולמנו נמצא שני מרכיבים הפוכים אלו: גוף ונשמה,חומר ורוח,קודש וחול ,ומשום שהם המרכיבים של כל המציאות הנבראת כך גם משה מתייחס אליהם בתור שני המרכיבים הנצחיים והמהותיים שראויים לשמש בתור עדים של דבריו הנוקבים והמקיפים .הפנייה היא אם כן אינה למי שיוכלו להעיד אלא למהויות בפניהם יש לתת דין וחשבון- צד רוחני וצד חומרי.

המילה 'האזינו' משורש א-ז-ן מזכירה לנו את המילה איזון (וידוע שהאיזון הגופני של האדם תלוי באזניים) -שכן כל החיים שלנו הם נסיון לאזן בין שמים לארץ,בין רוח לחומר,בין קודש לחול.לדעת ר' יהושע נדרש איזון במעשיו של האדם ביום טוב - "חציו לה' וחציו לכם"(ביצה טו,ע"ב) .הימים של בין כסה לעשור הם ימים של איזון- יום ראש השנה הוא בעצמו יום של איזונים בין אימת הדין לבין שמחת החג וכך גם ישנו איזון בין ראש השנה מחד בו אנו מרבים באכילה ובשתייה כפי שאמר הנביא נחמיה לשבי ציון: "לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים"(נחמיה ח,י) לבין יום הכיפורים מאידך בו אנו שרויים בצום ובתענית.

החיים מלאים באיזונים בין 2 קצוות וכפי שאומר הרמב"ם בהקדמתו למסכת אבות (שמונה פרקים,פרק רביעי) הדרך הנכונה היא דרך המלך- שביל הזהב בין 2 הקטבים עם הטיות נדרשות לכאן ולכאן.

מעניין לציין את פלא שפת הקודש בשורש א-ז-ן שאם נדקדק נמצא שהאות אלף ערכה בגימטריה-1 והאות נון בגימטריה סדורה(כלומר ערכה המספרי על סדר האותיות מ-1 ועד 22) הוא 14 והאות ז שערכה כידוע הוא 7 נמצאת באיזון מושלם בממוצע החשבוני בין ה-אלף ל-נון הסופית של המילה א-ז-ן.

גם מזלו של חודש תשרי קשור באיזונים - מזל מאזניים, ומה להם ולחודש זה? על דרך הדרש משום שבחודש זה עם ישראל נידון במאזניים על מצוותיו מחד וחטאיו מאידך ועל דרך הפשט משום שבחודש זה היום והלילה מגיעים לשוויון מוחלט של שתיים עשרה שעות.השנה, דרך אגב האיזון והשוויון חלים בדיוק בפרשת האזינו.

יהי רצון שנדע לשמור על איזונים בין קצוות ובין דעות קוטביות ונשכיל להלך בשביל הזהב- בדרך הישר והטוב ונחתם כולנו בספר חיים טובים.אמן.

יום שבת, 1 באוגוסט 2015

פרשת ראה: סודה של ירושלים - לב העולם*

אחד הביטויים החוזרים ונשנים פעמים רבות בספר דברים בכלל ובפרשיות ראה ושופטים בפרט הוא איזכור מקומו של בית המקדש (י"ח פעמים) אך למרבה הפלא התורה לא מקשרת את מקום המקדש לירושלים אלא משתמשת בביטוי העמום- "המקום אשר יבחר ה'". כך למשל בפסוק המתאר את היעד אליו יביאו בני ישראל את קרבנותיהם:

"וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וּתְרֻמַת יֶדְכֶם וְכֹל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם אֲשֶׁר תִּדְּרוּ לַי-ה-וָ-ה" (דברים יב,יא) 

בחירת מקום המקדש מתבררת במפורש בספר דברי הימים:

"מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶת עַמִּי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא בָחַרְתִּי בְעִיר מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לִבְנוֹת בַּיִת לִהְיוֹת שְׁמִי שָׁם וְלֹא בָחַרְתִּי בְאִישׁ לִהְיוֹת נָגִיד עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל: וָאֶבְחַר בִּירוּשָׁלִַם לִהְיוֹת שְׁמִי שָׁם וָאֶבְחַר בְּדָוִיד לִהְיוֹת עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל" (דברי הימים ב, ו,ה-ו

עובדת ירושלים כעיר בה נבנה המקדש - עובדה הידועה כיום לכל תינוק- היתה סוד כמוס עד לתקופתו של דוד המלך!

השאלה המתבקשת היא כמובן מדוע התורה בחרה להסתיר את מקום המקדש ובמקום לגלות במפורש שהכוונה לירושלים בחרה בניסוח מעורפל וארוך.האמנם לא ידע אף אחד על כך שירושלים היא העיר הנבחרת למקום המקדש אלא רק בימי דוד המלך?

הרמב"ם בספרו מורה נבוכים מסביר שאכן סוד מיקומו של בית המקדש היה ידוע כבר מימי אברהם (שהרי עקידת יצחק התרחשה במקום  בו נבנה בית המקדש) אבל סוד זה הועבר רק ליחידי סגולה. הוא מביא 3 תירוצים לכך:

"האחת מהן, שלא יחזיקו בו האומות וילחמו עליו מלחמה חזקה כשידעו שזה המקום מן הארץ הוא תכלית התורה. 
והשנית, שלא יפסידוהו מי שהוא בידם עתה וישחיתוהו בכל יכלתם
והשלישית, והיא החזקה שבהם, שלא יבקש כל שבט היותו בנחלתו ולמשול בו, והיה נופל עליו מן המחלוקת והקטטה כמו שנפל בבקשת הכהונה,
ולזה באה המצוה שלא יבנה בית הבחירה אלא אחר הקמת מלך שיצוה לבנותו ותסתלק המחלוקת, כמו שבארנו בספר שופטים" (מורה הנבוכים חלק שלישי פרק מה

הסיבה הראשית אם כן לפי הרמב"ם להסתרת מקום המקדש היתה למנוע מלחמה בין השבטים שירצו כמובן שיבנה בנחלתם.
מדוע זכה דווקא שבט בנימין שבית המקדש יבנה בנחלתו?
מסביר הספרי על פרשת וזאת הברכה:
"שכל השבטים היו במכירתו של יוסף ובנימין לא היה במכירתו של יוסף. אמר הקב"ה: אם אני אומר לאלו שיבנו בית הבחירה, כשיהיו מתפללים לפני איני מתמלא עליהם רחמים. איני משרה שכינתי בחלקם, שלא היו רחמנים על אחיהם"(ספרי דברים,וזאת הברכה, פיסקא שנב)

יוצא אם כן שזהותה של ירושלים-העיר המרכזית של העם היהודי לאורך כל הדורות- הוסתרה זמן רב כדי לשמור על אחדות בעם ישראל , וניתנת בנחלת שבט בנימין בזכות זה שהיה היחיד שלא השתתף במעשה הפירוד הראשון של עם ישראל- מכירת יוסף.

האם גם מבחינה גיאוגרפית יש איזשהו רמז לבחירה בירושלים כמקום כו מרכזי לעם היהודי ? מסתבר שכן.
מדרש תנחומא אומר כך:
"ארץ ישראל יושבת באמצעיתו של עולם, וירושלים באמצע ארץ ישראל, ובית המקדש באמצע ירושלים, וההיכל באמצע בית המקדש והארון באמצע ההיכל, והאבן שתיה לפני ההיכל שממנה הושתת העולם"
(תנחומא הקדום, פרשת קדושים, י')
וראה זה פלא: בקווי הרוחב שנקבעו ע"י גוי והמבטאים את חלוקת כדור הארץ לקווים דמיוניים בין הקוטב הצפוני לקו המשווה נמצאת ירושלים בקו רוחב :32. גימטריה- לב....

ואם ברמזים הקשורים לירושלים עסקינן, אז הנה עוד רמז אחד המופיע בתנ"ך וקשור במועד שחרור ירושלים.
תחת כל חופה מושמע הפסוק: "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי" ( תהילים קלז,ה)  
זוהי הצהרת האמונים של עם ישראל לירושלים .בפסוק זה רמוז בצורה שכנראה לא היתה גלויה לעיני כל מתי תשוחרר ירושלים, שכן עם ישראל לא שכח את ירושלים וברגע האחרון כמעט, בטרם הגיעה שנת התשכ"ח- שוחררה העיר במלחמת ששת הימים - בכ"ח באייר שנת התשכ"ז! (הבחירה בכ"ח באייר גם היא אינה מקרית אך לא נאריך בדבר הפעם)

ירושלים היא עיר של סודות ומסתורין שהולכים ומתגלים בחלוף הדורות.
שנזכה לראות בביאת משיח ובבניין בית המקדש בירושלים במהרה בימנו. אמן!

*הדברים נכתבו לע"נ האישה הצדיקה רבקה ציפורה בת רייזל שנפטרה ב-ב' אלול תשע"ד. אם היה צריך לתאר אותה דרך איבר אחד בגוף הרי שזהו הלב. אדם של נתינה ועשייה ברוכה מכל הלב - בגלוי ובסתר.
ת.נ.צ.ב.ה